“כשחולים בארץ זרה ישנם הרבה רגעי בדידות, והרבה מחשבות צצות
להן בראש.
חשבתי על כך שכל אדם שאני פוגשת בדרכי במהלך חיי, הוא בעצם
השתקפות שלי –
שחר הוא בחור נחמד, נותן מעצמו, עוזר לזולת, מעופף ושוכח את
חפציו כל הזמן.
הוא יכול ללכת ברחוב ולהיתקל באנשים בלי כוונה מחוסר תשומת לב,
מעופף כזה.
הרבה מתכונות אלו קיימות גם בי.
אריאל, שניגן על גיטרה, הדגיש לי את האהבה שקיימת בי למוזיקה ולאומנות.
חוסר הביטחון שהפגין? מסמל עבורי חלק מהילדה הקטנה שקיימת
בתוכי.
בזכות שיקוף זה הבנתי שהתבגרתי, החכמתי ופיתחתי משמעת עצמית, ובעקבות כך,
הקיצוניות שקיימת בי מתמתנת לאיטה.
כאשר הפסקתי לשאול ‘למה’? התפניתי לקבל את המציאות הקיימת
ובחרתי לעשות כמיטב יכולתי.
התחלתי להתרגל למזג האוויר המקומי ולא להתלונן על החום או על
הקור, בחרתי להתמקד בטבע ולהתפעל ממנו. יש לי את הזכות להחליט במה להשקיע את הזמן הפנוי שלי, להקשיב
לאינטואיציה ולרחשי גופי.
אם אצטרך עוד יום מנוחה?
אין לחץ. אאפשר לעצמי להחלים.
בזמן הזה למדתי עד כמה טוב לב וסבלנות חשובים בעולמנו.”
