צעד לעבר היעד

""No Shirt, No Shoes, No Problem!" "אין חולצה, אין נעליים, אין בעיה"! האונייה עגנה במונטגו ביי, הנמל של ג'מייקה התיירותית. החלטתי לקחת מונית ולהסתובב לבד. רוב התיירים מבקרים בביתו של בוב מארלי, אך אני העדפתי דווקא לצעוד על החוף ולבקר בשוק המקומי. נראה שרוב המקומיים הם אנשי תרבות הראסטפארי, שמדברים אנגלית במבטא כבד וצבע עורם כצבע הפחם. הם מבקשים מכל העוברים והשבים להיכנס ולראות את יצירותיהם, עבודות יד מעץ וחריזת חרוזים. לפתע, אישה מבוגרת תפסה את כף ידי..."

"תכול השמיים, השתקפות של המים. כל הצבעים כל כך בוהקים, מיליון סוגי גוונים. אני מתבוננת בצורתם של העננים, גן עדן. יושבת על הסיפון, נושמת עמוק פנימה. מוצאת איזון. מאושרת? כנראה שזו המילה. אאוץ,' עקצה אותי עוד נמלה. כמה פראי פה, כמה חייתיות, יש אווירה של לחיות או למות. קיימנים, ציפורים, דולפינים ורודים מקפצים הג'ונגל מתאים רק לאמיצים העצים מתקשרים ושרים ברוכים הבאים כאן בעלי החיים שורדים ומלמדים ללא מילים את סודות החיים."

"בהוסטל הבחנתי בהמון אנשים עם ראסטות. עד אותו הרגע לא הבנתי למה אנשים מחליטים 'להזניח' את השיער שלהם ולארוג אותו בצורה הזו, לכן שאלתי בנימוס מדוע הם עושים זאת. גיליתי שזה חלק מדת שנקראת ראסטפארי, והראסטה עבורם היא בעצם הדרך שבה ניתן לכלוא את פחדיהם, באמצעות השיער. באנגלית ראסטה נקראת 'lock', 'Threat' והמשמעות לדבריהם היא: "כשאדם מתגבר על פחדיו, על האיומים בעולמו הפנימי, הוא נועל אותם בתוך השיער בעולמו החיצוני. ברגע זה האדם הופך לאריה (חסר פחד) והוא עושה ראסטות, והפחדים הכלואים נראים כרעמה של כבוד." אהבתי את הפירוש וגיליתי שיש דמיון רב בין התרבות הזו לתרבות היהודית – גם הם מדברים על חזרה לציון (ZION), גם הם היו עבדים, גם אותם רדפו במשך שנים. הבנתי שאיאלץ להעביר את הזמן בהוסטל עד שאחלים. ייקח זמן עד שאוכל לשים את המוצ'ילה על גבי ולנדוד. מצחיק, לפני שנשרפתי בגב, תכננתי לעזוב ולהמשיך במסעי לעבר יעד אחר. אך לשמש? היו תוכניות אחרות בשבילי"

"כשחולים בארץ זרה ישנם הרבה רגעי בדידות, והרבה מחשבות צצות להן בראש. חשבתי על כך שכל אדם שאני פוגשת בדרכי במהלך חיי, הוא בעצם השתקפות שלי – שחר הוא בחור נחמד, נותן מעצמו, עוזר לזולת, מעופף ושוכח את חפציו כל הזמן. הוא יכול ללכת ברחוב ולהיתקל באנשים בלי כוונה מחוסר תשומת לב, מעופף כזה. הרבה מתכונות אלו קיימות גם בי. אריאל, שניגן על גיטרה, הדגיש לי את האהבה שקיימת בי למוזיקה ולאומנות. חוסר הביטחון שהפגין? מסמל עבורי חלק מהילדה הקטנה שקיימת בתוכי. בזכות שיקוף זה הבנתי שהתבגרתי, החכמתי ופיתחתי משמעת עצמית, ובעקבות כך, הקיצוניות שקיימת בי מתמתנת לאיטה. כאשר הפסקתי לשאול 'למה'? התפניתי לקבל את המציאות הקיימת ובחרתי לעשות כמיטב יכולתי. התחלתי להתרגל למזג האוויר המקומי ולא להתלונן על החום או על הקור, בחרתי להתמקד בטבע ולהתפעל ממנו. יש לי את הזכות להחליט במה להשקיע את הזמן הפנוי שלי, להקשיב לאינטואיציה ולרחשי גופי. אם אצטרך עוד יום מנוחה? אין לחץ. אאפשר לעצמי להחלים. בזמן הזה למדתי עד כמה טוב לב וסבלנות חשוב ים בעולמנו"